נקבת עין ליפתא

על המערה

נקבת עין ליפתא היא מנהרת מים חצובה בסלע, שבה נובע המעיין שבלב הכפר הנטוש ליפתא, במדרון היורד מכניסתה המערבית של ירושלים אל עבר נחל שורק. זו אינה מערה קרסטית טבעית אלא נקבת מעיין – מתקן מים מעשה ידי אדם. בהרי ירושלים נחצבו נקבות כאלה לאורך דורות כדי להגיע אל השכבה נושאת המים בתוך ההר, לרכז את המים הנוטפים ממנה ולהגדיל את שפיעת המעיין. עין ליפתא מוגדר כמעיין שכבה: מי הגשמים מחלחלים בסלע עד שהם נעצרים על שכבה אטומה יותר, ויוצאים אל פני השטח במקום שבו השכבה נחשפת במדרון.

הנקבה צרה וגבוהה, ודפנותיה עשויות סלע חצוב ובחלקן אבנים בנויות. על רצפתה זורמים מים שעומקם, לפי התיאורים, נע בין כמה סנטימטרים לכרבע מטר בערך. אורכה מוערך בכמה עשרות מטרים (המקורות נבדלים בהערכה). בפתח הנקבה, מתחת לחזית אבן מקושתת, נשפכים המים אל בריכה גדולה בנויה שעומק המים בה כמטר וחצי, וממנה הם ממשיכים כעשרה מטרים אל בריכה שנייה, רדודה יותר. משם זורמים המים באפיק ומשקים את הטרסות והבוסתנים שבמורד: עצי תאנה, שקד וחרוב, שיחי צבר, ולצד המים ערבות וצמחיית מים כמו גרגיר הנחלים.

יש המזהים את המקום עם "מעין מי נפתוח" המוזכר בספר יהושע כנקודה על הגבול בין נחלת שבט יהודה לנחלת שבט בנימין, ומכאן שמה הרשמי של השמורה. הזיהוי מקובל על רבים אך אינו ודאי, וחוקרים אחרים הציעו לכפר זיהויים אחרים. סביב המעיין נמצאו שברי כלי חרס מתקופת הברונזה התיכונה ומתקופת הברזל, וכן מערת קבורה, והחוקרים מעריכים שהיישוב התפתח לראשונה סביב המעיין. מועד חציבת הנקבה עצמה אינו ידוע ממקור מוסמך, ולכן איננו מציינים לה תאריך.

הכפר ליפתא נבנה ברובו בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט, והיה כפר חקלאי גדול שתושביו הערבים מכרו את תוצרתם בירושלים. במהלך מלחמת העצמאות (1947–1948) עזבו תושביו הערבים את הכפר ולא שבו אליו, ולאחר המלחמה יושבו בבתיו עולים מתימן ומכורדיסטן, שרובם פונו בשנים 1969–1971. כיום עומדים בו עשרות בתי אבן נטושים, שרידי מסגד, טרסות ושבילים מרוצפים. בשנות ה־80 הוכרז האזור כשמורת טבע עירונית, וב־2017 הוכרז כשמורת טבע לאומית בשם "מי נפתוח". שביל ירושלים עובר במקום.

הבריכה שלפני הנקבה משמשת כיום גם כמקווה טבילה, ובעיקר בימי שישי ובערבי חגים מגיעים אליה מתרחצים רבים. זו אחת מנקבות המעיין הנגישות בארץ – כמה דקות הליכה מהכניסה לעיר – והליכה בה, במים קרים ובחושך, היא חוויה פשוטה ומרשימה גם למי שמעולם לא נכנס לנקבה.

איך מגיעים

הכפר ליפתא שוכן מצפון לכביש 1, ממש בכניסה לירושלים, במדרון שמתחת לשכונת רוממה, ובתיו הנטושים נראים היטב מהכביש. מקובל להגיע ברגל מהחלק העליון של הכפר, סמוך לשכונות שבמעלה המדרון, ולרדת בשביל תלול ומדורג אל לב הכפר, שם נמצאות הבריכה ופתח הנקבה. אפשר גם לשלב את המקום במסלול ארוך יותר, למשל בשביל ירושלים. כדאי לחנות ברחובות השכונות שמעל הכפר ולא בשולי כביש 1.

האתר נמצא בתוך שמורת הטבע מי נפתוח שבאחריות רשות הטבע והגנים. הכניסה לנקבה נעשית ישירות מהבריכה. לפני היציאה מומלץ לבדוק באתר רשות הטבע והגנים אם חלו שינויים בגישה, עבודות שימור או הגבלות, משום שעתיד המתחם נמצא שנים רבות בדיון ציבורי ותכנוני.

מה להכין לביקור

• פנס ראש או פנס יד לכל משתתף – בעומק הנקבה חשוך לגמרי.
• סנדלים או נעלי מים שאפשר להירטב בהן, ובגדי החלפה; ההליכה בנקבה היא בתוך מים.
• נעליים נוחות לירידה ולעלייה בשביל התלול שבין מעלה הכפר לבריכה.
• מים לשתייה מהבית – מי המעיין אינם מאושרים לשתייה.
• זמן: שעה עד שעתיים לביקור במעיין ובסמטאות הכפר; יותר אם משלבים מסלול.
• עונה: אפשר לבקר כל השנה. באביב הכפר פורח ויפה במיוחד; בקיץ המים הקרים מרעננים, אבל השביל חשוף לשמש ושעות הבוקר נוחות יותר.
• מתאים למשפחות עם ילדים, בהשגחה צמודה ליד הבריכה העמוקה ובתוך הנקבה.
• לבוש צנוע ורגישות למתרחצים: בימי שישי ובערבי חגים הבריכה משמשת כמקווה ועמוסה, וכדאי לתכנן את הביקור לשעה אחרת.

אזהרות ובטיחות

• הבריכה עמוקה (כמטר וחצי מים) ושוליה חלקים – שמרו על ילדים ועל מי שאינם יודעים לשחות.
• רצפת הנקבה ואבני הכניסה רטובות וחלקלקות והמעבר צר; התקדמו לאט ובזהירות ושימו לב לראש.
• אין לשתות ממי המעיין – איכותם אינה מפוקחת לשתייה.
• אל תיכנסו לבתים הנטושים: רבים מהם פגועים, תקרותיהם פרוצות וקירותיהם עלולים להתמוטט.
• השביל אל לב הכפר תלול ובחלקו לא מתוחזק; היזהרו בירידה, במיוחד בחורף כשהקרקע בוצית.
• זהו אתר מורשת ושמורת טבע: אין לחרוט, לצבוע או לפגוע באבני הנקבה ובבתי הכפר, אין להבעיר אש ואין להשאיר פסולת.
• אל תיכנסו לנקבה לבד או בלי פנס, ועדכנו מישהו כשאתם נכנסים.