מערות חורבת בית לויה

על המערה

חורבת בית לויה היא אתר ארכאולוגי בן כ-50 דונם על ראש גבעה בגובה של כ-400 מטר, בדרום שפלת יהודה, כ-5.5 ק"מ מדרום-מזרח לבית גוברין וכ-3.5 ק"מ מצפון למושב אמציה. מעל פני הקרקע נראים שרידי כפר מימי הביניים וכנסייה ביזנטית, אבל עיקר העניין למי שמתעניין במערות נמצא מתחת לרגליים: הסלע כאן הוא קירטון רך, הקל לחציבה, ותושבי המקום חצבו בו לאורך הדורות עשרות חללים תת-קרקעיים. בסקר שערכה משלחת האוניברסיטה העברית ב-2008 נמנו באתר שבע מערות קולומבריום, חמישה בתי בד, שני מקוואות, שתי אורוות, מחצבות, בורות מים רבים ומחילות תת-קרקעיות. אין כאן מערה טבעית אחת, אלא מכלול של מערות מעשה ידי אדם הפזורות על פני הגבעה.

את המערות חקרו בשנים 1979–1983 החוקרים טפר ושחר במסגרת מחקרם על מערכות המסתור בשפלת יהודה, ומ-2005 נחפר האתר בראשות ד"ר אורן גוטפלד מהאוניברסיטה העברית. לפי החופרים, בתקופה ההלניסטית ישב כאן כפר אדומי שנחרב בשריפה, ככל הנראה בכיבוש אדום בידי יוחנן הורקנוס בסוף המאה ה-2 לפנה"ס, ובשלהי ימי הבית השני חי במקום יישוב יהודי.

הקולומבריום הגדול. בצדו הצפוני-מערבי של האתר נחפר קולומבריום (מערה לגידול יונים) גדול במיוחד, במידות של כ-15.5 על 17.5 מטר. זהו אולם חצוב ריבועי שתקרתו נשענת על ארבעה עמודי סלע בצורת האות ר', ועל קירותיו חצובות מאות גומחות משולשות לקינון היונים. בתקרה שלושה פירים עגולים, ובדופנותיהם גומחות ששימשו כנראה כשלבי סולם. הכניסה המקורית הייתה דרך פתח בתקרה, שנאטם מאוחר יותר בלוחות אבן, ובמקומו נחצב פתח קטן יותר בקיר הצפוני. אל הקולומבריום מובילה מחילה ארוכה ממערה סמוכה ובה שרידי בית בד. בעת העתיקה גידלו יונים לבשר, לזבל ולקורבנות.

בית הבד עם המנורות. בשוליים המזרחיים של האתר נחשף בית בד תת-קרקעי חצוב בסלע מהתקופה הרומית הקדומה, שהשתמר במלואו. יורדים אליו בגרם מדרגות חצוב, ומשקוף הכניסה ומזוזותיה מעוטרים בעיטור אטי מפואר. על המזוזה המערבית חרוטות שתי מנורות בעלות שבעה קנים, ומנורה שלישית חרוטה במרכז המשקוף. באולם המרכזי (כ-5 על 8 מטר) ובחדרים הצדדיים נמצאו מתקני סחיטה, ים (אגן ריסוק) וממל (אבן ריסוק), ומעל הים גומחה בתקרה שהותאמה לקורת עץ. בשלב מאוחר הפך בית הבד למחצבה ורצפתו הועמקה בכ-3 מטר; במילוי שמעליה נמצא מטבע מימי אגריפס השני (המחצית השנייה של המאה ה-1 לספירה).

מקווה הטהרה ומחילות המסתור. ממבואת בית הבד נכנסים גם אל מקווה טהרה חצוב (כ-4.5 על 5 מטר) ובו שבע מדרגות רחבות מטויחות בטיח הידראולי, היורדות אל בריכה עמוקה; על רצפתה נמצאה קערת טבילה מימי הבית השני. מפינת המקווה ומתקרת בית הבד יוצאות מחילות צרות, שנחצבו בשלב מאוחר יותר ומקשרות בין החללים התת-קרקעיים לבין פני השטח. מחילות אלה מזוהות כחלק ממערכת מסתור ומיוחסות לתקופת מרד בר כוכבא (132–135 לספירה), כמו מערכות מסתור רבות אחרות בשפלת יהודה.

אורווה וקפלה תת-קרקעיות. במדרון הצפוני-מערבי, מול תל מרשה, נחשפה אורווה חצובה (כ-6 על 5.8 מטר) ובה קיר עם שישה אבוסים, קדחים לקשירת בהמות, שוקת קטנה וגומחות לנרות. גובה התקרה, כ-1.8 מטר, מרמז שהיא שימשה לחמורים, וייתכן שהיא מהתקופה הממלוכית. מצפון-מזרח לכנסייה נחפרה קפלת תפילה ביזנטית תת-קרקעית (כ-5 על 8 מטר) מהמאות ה-5 עד ה-8 לספירה, ובה אפסיס המופרד מהאולם בקיר סורג חצוב.

מערת הקבורה מתקופת הברזל. במדרון המזרחי של הגבעה נחשפו בראשית שנות ה-60, במהלך סלילת דרך, שתי מערות קבורה מתקופת הברזל, ואותן חפר הארכאולוג יוסף נוה. אחת מהן היא מערת קבורה יהודאית טיפוסית בת שלושה חדרים עם ספסלים לאורך הקירות, ובה נמצאו שלדים שלא הופרעו. על קירות המבואה נחרטו ציורים – דמויות אדם, אחת מהן אולי מנגנת בכלי מיתרים, ושתי ספינות מפרש – וכמה כתובות בכתב העברי הקדום. הארוכה שבהן, שנוה קרא כהצהרה על "אלוהי ירושלים", נחשבת לאחד האזכורים העבריים הקדומים ביותר של השם ירושלים. זמן חריטת הכתובות ופירושן המדויק שנויים במחלוקת בין החוקרים.

על פני הקרקע בולטת הכנסייה הביזנטית (נבנתה בסביבות שנת 500 לספירה) ורצפות הפסיפס שלה. חלק ניכר מהאתר טרם נחפר.

איך מגיעים

חשוב לפני הכול: חורבת בית לויה נמצאת בתוך שטח אש של צה"ל. הכניסה מותרת רק בתיאום מראש עם הצבא, גם בשבתות ובחגים. יש להגיש את בקשת התיאום כמה ימים מראש; מדריכי טיולים ממליצים על לפחות עשרה ימים, ובתקופות חגים אף יותר. אין להיכנס בלי אישור, ובזמן אימונים השטח סגור. האתר אינו גן לאומי, אין בו דמי כניסה, שירותים או צוות, והוא לא הוסדר לציבור.

הגישה היא בדרכי עפר, דרך "דרך הפטרולים" (שביל המסומן באדום). מצפון: יוצאים מכביש 35 כ-6 ק"מ מזרחית לצומת בית גוברין ונוסעים דרומה כ-7 ק"מ. מדרום: יוצאים מכביש 358 כחצי קילומטר מזרחית למושב אמציה ונוסעים צפונה כ-3 ק"מ. במזג אוויר יבש הדרך עבירה לפעמים גם לרכב רגיל, אבל רכב גבוה או 4X4 עדיף; אפשר להגיע גם ברגל או באופניים. ליד אזור החפירות בראש הגבעה יש חניה נוחה, וממנה הולכים בין המתקנים. חלק מהכניסות התת-קרקעיות מוגנות בשערים או בסורגי ברזל, וייתכן שיהיו נעולים.

נוהלי התיאום ומועדי הפתיחה לציבור משתנים, ולכן כדאי לבדוק את ההנחיות העדכניות של צה"ל לפני היציאה. בחלק מהחגים (פסח, סוכות, חנוכה) נפתחים לעיתים שטחי אש לציבור, אך גם זה מתפרסם מחדש בכל פעם.

מה להכין לביקור

• אישור כניסה לשטח האש – לתאם מראש עם הצבא ולשמור את האישור זמין במהלך הביקור.
• פנס ראש לכל משתתף וסוללות רזרביות – הקולומבריום, בית הבד והמקווה חשוכים ברובם.
• נעלי הליכה סגורות עם סוליה טובה – מדרגות הסלע חלקות ומכוסות אבק ועפר.
• מים בכמות מספקת (לפחות 2–3 ליטר לאדם), כובע וקרם הגנה – אין צל במרבית השטח ואין מקור מים.
• רכב מתאים לדרכי עפר, ומפה או ניווט לא מקוון – הקליטה הסלולרית באזור עשויה להיות חלקית.
• עונה מומלצת: סתיו, חורף (בימים יבשים) ואביב, כשהשטח ירוק ופורח; בקיץ חם מאוד בשעות היום.
• זמן: לפחות 2–3 שעות לסיור בין המתקנים התת-קרקעיים, הכנסייה ושאר החורבה.
• ילדים: מתאים לילדים בוגרים בהשגחה צמודה בלבד, בגלל הפירים והבורות הפתוחים.

אזהרות ובטיחות

• סכנת נפילה לבורות ולפירים – בשטח מערות, בורות מים ופירים רבים שאינם מסומנים או מגודרים, וחלקם מוסתרים בצמחייה. הולכים רק בשבילים ולא מתקרבים לפתחים.
• שטח אש – אין להיכנס בלי תיאום, ואין לגעת בשום חפץ צבאי או תחמושת שנמצאו בשטח. מדווחים עליהם לרשויות.
• מדרגות חצובות חלקות ותקרות נמוכות – זהירות בירידה לחללים, ושימו לב לראש.
• הקירטון רך ומתפורר – אין לטפס על קירות, עמודי סלע או גומחות, ואין להיכנס למחילות צרות שלא הוסדרו.
• אתר עתיקות בחפירה פעילה – אסור לחפור, לאסוף חרסים או מטבעות, לדרוך על הפסיפסים או לחרוט על הקירות, ויש להישאר מחוץ לשטחים המגודרים.
• אין להדליק אש במערות ובשטח.
• לא יוצאים לבד – מודיעים למישהו על המסלול ועל שעת החזרה המשוערת.