מערת הלל

על המערה

מערת הלל, המכונה גם "מערת הלל ותלמידיו" או "מערת הלל ושמאי", היא מערת קבורה חצובה בסלע במירון שבגליל העליון, במדרון הסמוך למתחם ציון רבי שמעון בר יוחאי. זו אינה מערה טבעית אלא מערכת קבורה מעשה ידי אדם. סביב היישוב העתיק של מירון נחצבו מערות קבורה רבות, ומירון עצמה הייתה יישוב יהודי חשוב בשלהי העת העתיקה – שרידי בית הכנסת העתיק שלה עומדים עד היום על הגבעה שמעל ציון הרשב"י.

את מבנה המערה תיעדו חוקרי הסקר הבריטי של ארץ ישראל (Survey of Western Palestine), שפרסמו בשנת 1881 גם תוכנית שלה. לפי תיאורם, במערה שלושים ושניים ארונות קבורה (סרקופגים) חצובים, המסודרים בקבוצות של ארבעה בתוך גומחות, ורובם מכוסים במכסי אבן שפינותיהם מוגבהות; לדבריהם נותר בה מקום לחמישה ארונות נוספים. האנציקלופדיה היהודית (תחילת המאה ה-20) מתארת אותה כמכלול של חדרים היוצר מעין קטקומבה קטנה. הכניסה למערה היא פתח מלבני קטן החצוב בצוק גיר, וצילום מתחילת המאה ה-20 מראה פתח דומה מאוד לזה הנראה כיום.

מסורת לעומת היסטוריה. הלל הזקן היה נשיא הסנהדרין בירושלים בשלהי תקופת בית שני, סביב תחילת הספירה, ומייסד בית הלל, שעמד במחלוקות הלכתיות מפורסמות מול בית שמאי. המקורות הקדומים קושרים את פועלו לירושלים ולמקומות נוספים, אך אינם מזכירים כלל פעילות שלו בגליל או את מקום קבורתו. ייחוס המערה להלל ולשמאי הוא אפוא מסורת מאוחרת ולא ממצא ארכאולוגי: לא ידוע על כתובת או ממצא הקושרים את המערה לדמויות אלה.

המסורת עצמה עתיקה ומתועדת היטב. האזכור הראשון הידוע לקברי הלל ושמאי בגליל מופיע ב"מגילת אביתר" משנת 1083 בערך. במאה ה-12 תיאר הנוסע בנימין מטודלה מערה ליד מירון ובה קברי הלל ושמאי ועשרים מתלמידיהם, ותיאור דומה הביא פתחיה מרגנסבורג. נוסעים יהודים רבים בימי הביניים חזרו ותיארו את המקום. בכמה מהתיאורים מסופר על נס של מים הנובעים בתוך המערה, ובחיבור "תוצאות ארץ ישראל" (סוף המאה ה-13 או תחילת ה-14) מתוארת עלייה למערה בפסח שני ותפילה בה, כשיציאת המים נחשבה לסימן שהתפילה נענתה. לפי כמה מקורות השתתפו בתפילות אלה גם ערבים מן הסביבה.

בימי הביניים הייתה מערת הלל ושמאי מרכז העלייה לרגל במירון. רק בהשפעת ספר הזוהר ועם בוא מגורשי ספרד, בסוף ימי הביניים, עבר מרכז הכובד אל ציון רבי שמעון בר יוחאי הסמוך, שהפך לאתר המוכר ביותר במקום. כיום המערה היא חלק ממכלול קברי הצדיקים במירון, שאליו שייכים גם ציון הרשב"י ובנו רבי אלעזר, קבר רבי יוחנן הסנדלר ואחרים. בעשור השני של המאה ה-21 הוסדרה הגישה אל תוך המערה והותקנה בה תאורה חשמלית, והיא פתוחה למבקרים.

איך מגיעים

המערה נמצאת במירון, בגליל העליון, בסמוך למתחם ציון רבי שמעון בר יוחאי ומעט מתחתיו, במרחק הליכה קצר ממנו. מגיעים ברכב לאזור צומת מירון שעל כביש 89 (בין צפת למעלות) וממשיכים לפי השילוט אל ציון הרשב"י. מהמתחם ממשיכים ברגל אל פתח המערה; אפשר לנווט אליה גם באפליקציות ניווט תחת השם "מערת הלל ותלמידיו".

זהו אתר קדוש ומקום תפילה, ולא גן לאומי, והכניסה אליו אינה בתשלום. שעות הפתיחה והסדרי הגישה עשויים להשתנות, ובמיוחד סביב ל"ג בעומר, כשהגישה לכל אזור מירון מוגבלת ומוסדרת על ידי המשטרה; מומלץ לבדוק את המצב העדכני לפני היציאה.

מה להכין לביקור

• לבוש צנוע, כמקובל באתרים קדושים: מכנסיים או חצאית ארוכים וכיסוי כתפיים. גברים מתבקשים לרוב לחבוש כיסוי ראש.
• נעליים סגורות ונוחות עם סוליה טובה: הדרך אל הפתח ורצפת המערה הן סלע, ועלולות להיות חלקות.
• פנס קטן או פנס ראש – גם אם המערה מוארת בחשמל, הוא מועיל לראות את פרטי הגומחות והסרקופגים.
• מים, במיוחד בקיץ, כשהביקור משולב בסיור במתחם הרשב"י ובשרידי בית הכנסת העתיק הסמוך.
• זמן: הביקור במערה עצמה קצר; כדאי לתכנן שעה-שעתיים כדי לשלב בו את בית הכנסת העתיק, ציון הרשב"י ושבילי שמורת הר מירון הסמוכה.
• עונה: האתר נגיש כל השנה. מומלץ להימנע מל"ג בעומר ומהימים שסביבו, ומימי שישי אחר הצהריים ושבתות אם רוצים לבקר בשקט.
• מתאים למשפחות עם ילדים, בהשגחה צמודה בירידה ובתוך המערה.
• כהנים: מדובר במערת קבורה, ולפי ההלכה כהנים אינם נכנסים אליה.

אזהרות ובטיחות

• זהו אתר קבורה ומקום תפילה פעיל – יש לשמור על השקט, לכבד את המתפללים ולהישמע להוראות האחראים במקום.
• הפתח נמוך וצר: שימו לב לראש בכניסה וביציאה.
• הסלע בפתח ובתוך המערה עלול להיות חלק, במיוחד בחורף ובימים לחים.
• אין לטפס על הסרקופגים או על מכסיהם, להזיז אבנים או לפגוע בחציבות – זהו אתר עתיק ורגיש.
• הדלקת נרות רק במקומות המיועדים לכך (בפתח המערה יש מתקן לנרות); אין להבעיר אש בתוך המערה.
• בל"ג בעומר ובאירועים המוניים האזור כולו צפוף מאוד; יש לפעול לפי הנחיות המשטרה והמארגנים ולהימנע מהתקהלות במעברים צרים.