מערת כבארה

על המערה

מערת כבארה היא מערה קרסטית טבעית בסלע גיר, הפתוחה במצוק המערבי של הכרמל, באזור חוטם הכרמל שמדרום לזכרון יעקב ובסמוך לפארק הטבע של רמת הנדיב. היא שוכנת בגובה של כ-60 מטר מעל פני הים, כשלושה קילומטרים מקו החוף, במדרון הערוץ היורד מזרחה אל תחום ביצות כבארה שיובשו בעבר. במרכזה אולם גדול שאורכו כ-26 מטר ורוחבו כ-20 מטר. מבין מערות הפרהיסטוריה הידועות של מצוק הכרמל, זו הדרומית ביותר.

את המערה איתר הארכאולוג משה שטקליס בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, בזמן עבודות ייבוש הביצות שלמרגלות הכרמל. מאז נחפרה פעמים רבות: בתחילת שנות ה-30 בידי משלחות בריטיות ואמריקניות (ובהן פרנסיס טרוויל-פיטר), בשנות ה-50 וה-60 בידי שטקליס מטעם האוניברסיטה העברית, ובשנים 1982–1990 בידי משלחת ישראלית-צרפתית בראשות עופר בר-יוסף וברנאר ונדרמרש.

החשיבות המדעית של המערה נובעת מרצף שכבות ארוך ועשיר. השכבות של התקופה הפליאוליתית התיכונה (התרבות המוסטרית) מתוארכות בשיטות תרמולומינסנציה ו-ESR לטווח של לפני כ-60,000 עד כ-48,000 שנה. מעליהן נמצאו שכבות של התקופה הפליאוליתית העליונה, וגבוה יותר שכבות מהתקופה האפיפליאוליתית: התרבות הכבארית, תרבות של ציידים-לקטים מסוף תקופת הקרח האחרונה, נקראת על שם המערה, ונמצאה בה גם שכבה נאטופית.

הממצא המפורסם ביותר הוא שלד של אדם ניאנדרטלי בוגר, המכונה "משה" (כבארה 2), שהתגלה בעונת החפירות של 1983 ותוארך לפני כ-60,000 שנה. זהו שלד הגוף השלם ביותר של ניאנדרטלי שנמצא עד היום: נשמרו בו עמוד השדרה, הצלעות והאגן, אך הגולגולת ורוב עצמות הרגליים חסרו. בשלד נמצאה לראשונה עצם הלשון של ניאנדרטלי, הדומה מאוד לזו של האדם המודרני, ומאז היא משמשת טיעון מרכזי בוויכוח המדעי על יכולת הדיבור של הניאנדרטלים. קודם לכן, בחפירות שטקליס ב-1965, נמצא במערה שלד חלקי של תינוק מהתקופה המוסטרית (כבארה 1).

מלבד השלדים נחשפו במערה מוקדי אש רבים ושכבות אפר עבות, כלי צור, ועצמות של חיות שניצודו, בעיקר יחמור, צבי, חזיר בר ופר בר, וכן צבים. שרידי צמחים שנשתמרו באפר סייעו לחוקרים ללמוד על התזונה ועל השימוש בעצי הסקה בתקופה המוסטרית. כיום המערה משמשת מקום מחסה למושבת עטלפים, והכניסה אליה חסומה בסורג.

איך מגיעים

הדרך המקובלת להגיע למערה היא בהליכה מגן הנדיב (גני הזיכרון של רמת הנדיב), שהכניסה אליו היא מכביש 652 בין זכרון יעקב לבנימינה. מהחניון יוצא שביל המסומן בשילוט של רמת הנדיב מערבה, בשטח מישורי, אל תצפית על שפת המצוק הצופה אל מישור החוף. משם השביל יורד בתלילות אל תחתית המצוק, חוצה את ערוץ הנחל ומגיע אל המערה. אפשר להמשיך מהמערה בדרך מישורית בין מטעים עד צומת מעגן מיכאל בכביש 4, ולכן נוח לתכנן את המסלול כמסלול קווי עם רכב איסוף. אורך המסלול כ-2 עד 2.5 ק"מ, וזמן ההליכה כשעתיים. יש גם גישה קצרה יותר מצד דרום, מכיוון כביש 4 ואזור מחלף מעגן מיכאל.

הכניסה לגנים ולפארק הטבע של רמת הנדיב אינה כרוכה בתשלום, אך החניה בתשלום. שעות הפתיחה משתנות לפי ימי השבוע והעונה, ולכן כדאי לבדוק באתר רמת הנדיב לפני היציאה. חשוב לדעת: המערה עצמה סגורה בסורג ואין כניסה פנימה, כדי להגן על השרידים הארכאולוגיים ועל העטלפים. אפשר להתרשם מהמצוק ומהפתח מבחוץ בלבד.

מה להכין לביקור

• מים בכמות מספקת: נקודת מילוי המים היחידה בדרך היא בגן הנדיב, והשביל חשוף לשמש לכל אורכו.
• נעלי הליכה עם סוליה טובה, בגלל הירידה התלולה מהמצוק.
• כובע וקרם הגנה, במיוחד בקיץ.
• תיאום רכב איסוף בצומת מעגן מיכאל אם בוחרים במסלול הקווי, או זמן ומים לחזרה בעלייה אל גן הנדיב.
• כשעתיים הליכה; כדאי לצאת לפחות שלוש שעות לפני החשכה.
• אין צורך בפנס, כי לא נכנסים למערה. משקפת תעזור ליהנות מהנוף מהתצפית שעל שפת המצוק.
• העונות הנעימות ביותר הן החורף והאביב, כשהמדרונות בפריחה.
• המסלול מתאים למשפחות עם ילדים שרגילים להליכה, אך הירידה מהמצוק דורשת השגחה צמודה.

אזהרות ובטיחות

• בירידה מהמצוק אל הנחל קיימת סכנת החלקה ונפילה. יש ללכת לאט ולהיצמד לשביל המסומן.
• אין לנסות לעקוף את הסורג או להיכנס למערה: זהו אתר ארכאולוגי מוגן ומקום מחסה לעטלפים, והפרעה להם פוגעת בהם.
• אין לטפס על המצוק שמעל פתח המערה ומסביבו, שבו סלע סדוק ואבנים רופפות.
• אין לחפור, לאסוף צור או עצמות או להזיז אבנים באזור המערה. עתיקות מוגנות בחוק.
• השביל חשוף לשמש. בימים חמים יש לצאת מוקדם ולשתות הרבה.
• אין להבעיר אש בשטח, יש לשמור על הצמחייה ולהשאיר את השטח נקי.